התקיפה של מפעל הנפט בסעודיה בטילים ורחפנים, מצביעה על יכולות טכנולוגיות "חכמות" הממשיכות לזלוג לארגוני טרור. זהו איום שככול הנראה ילך ויגבר, אך כמו ביחס לכל טרנד שלילי, גם כאן טמונה הזדמנות עסקית
על פי דיווחים בכלי תקשורת בינלאומיים ובישראל, התקיפה של מפעלי הנפט בסעודיה בוצעה ע"י המורדים החותים בתימן, הנתמכים באמל"ח ובאמצעים טכנולוגיים מטעם איראן. הזליגה של טכנולוגיות מתקדמות לארגוני טרור אינה נושא חדש. מה שמוגדר כמעבר של טכנולוגיות ואמצעים "סימטריים", היינו, אמצעי לחימה ויכולות השייכות לצבאות בדרך כלל, לארגונים וללחימה "א-סימטריים", משמע ארגונים שאינם שייכים לצבא או מדינה, הנלחמים במלחמת גרילה, היא מגמה ברורה בשנים האחרונות. במלחמה בעיראק ואפגניסטן או של ישראל בחמאס, דובר על לחימה א-סימטרית: לחימה של צבאות בארגוני טרור.
אך ארגוני טרור אלו עשו שימוש באמל"ח לא מתוחכם באופן יחסי ועיקר היתרון של ארגוני טרור אלו היה גורם ההפתעה. במלחמת עיראק ואפגניסטן לדוגמה, היו כוחות הברית בראשותה של ארה"ב כמעט חסרי אונים אל מול ה- IED , מטעני גחון אשר הוטמנו להם. המגמה כיום כאמור, המוכרת לישראל מהלחימה בחיזבאללה, האי הצטיידות של גורמי טרור בטכנולוגיות מתקדמות. הזליגה של אמצעים כמו טילים ורחפנים/ מל"טים אשר ביצעו את התקיפה בסעודיה מקורה, בין השאר, בהתחזקות היכולות של פיתוח וייצור אמצעי לחימה בקרב תעשיות ביטחוניות שהן חלק ממדינות שאינן כבולות כמו אמנת ABMT בהסכמים ואמנות המונעות מהן לסחור עם מדינות ספציפיות או ארגוני טרור.
במשך שנים רבות, ההגמוניה של התעשיות הביטחוניות המערביות בעולם, אפשרה בדרך ישירה לקבוע מי המדינות אשר מותר לסחור עימן באמצעים וטכנולוגיות מתקדמות ומסוכנות ומי לא נמצאות במעגל ההתחמשות.
אמנות האוסרת על מכירה והפצה של טילים בליסטיים וטכנולוגיות העונות להגדרה זו, שיתופי פעולה בין מדינות בפיתוח ורכש של פלטפורמות אסטרטגיות כמו אוניות או מטוסי קרב, הסכמים של פיתוח וייצור משותף – כל אלו ואמנות והסכמים נוספים הדירו מדינות אשר המערב ראה בהם באופן גורף- אויב או סכנה.
כיום, התעשיות הסיניות, האיראניות, הטורקיות, וכן ההתחזקות מחדש של התעשיה הביטחוניות הרוסית, אלו ואחרות, אינן כבולות באופן יחסי למי למכור, ותפיסתן של מי היא מדינת ברית ומי היא לא, שונה מתפיסת "המערב". כך מגיעות טכנולוגיות ואמצעים מתקדמים לידיים של מי שאינם מנהלים קשרי מסחר בטחוני או בכלל עם מדינות המערב וכך מתגלגל אמל"ח מתקדם לארגוני טרור.
המגמה הזו, כך נראה, רק תלך ותתגבר. התעשיות הביטחוניות הסיניות גדלות ומתפתחות למימדי תעשיות מערביות בהיבט השקעות, מחקר, פיתוח ויכולות ייצור. בדירוג 100 החברות הביטחוניות הגדולות בעולם לשנת 2019 , נכללו לראשונה מזה כמעט 20 שנה התעשיות הסיניות. חלקן התברגו במקומות גבוהים בעשירייה הראשונה, כאשר הן עוקפות את כל היצרניות האירופאיות בדירוג המבוסס על נתוני הכנסות.
ללא התערבות משמעותית ברמה הפוליטית והכנסתה של סין ותעשיותיה תחת אמנות מתקדמות, במקביל לריסון תעשיות ביטחוניות במדינות אחרות, כמו איראן וטורקיה, תיתכן המשך זליגה של אמצעים וטכנולוגיות צבאיות מסוכנים יותר ובעלי היקף נזק גדול יותר לארגוני טרור ולמדינות הנמצאות מחוץ לאמנות הביטחון הבינלאומיות.
חשוב לציין כי אמצעים אלו אינם חייבים להיות בהכרח אמצעי תקיפה חכמים ופצצות מתקדמות. חברות ביטחוניות רבות מספקות כיום טכנולוגיות מודיעין וסייבר אשר יכולות בידיים הלא נכונות ליצור נזק גדול לא פחות הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.
אבל, יש גם צד חיובי לסיטואציה. התעשיות הביטחוניות בעולם, כמו האמריקאיות, האירופיות וגם הישראליות כמובן, מחפשות מנועי צמיחה חדשים למרכולתם הביטחונית. מנועי צמיחה אלו טמונים ב- 2 ערוצים: שווקים גיאוגרפיים חדשים ולקוחות מסוג חדש. מבחינת שווקים גיאוגרפיים, מדינות המושפעות מהתעצמות גורמי טרור ואחרים מבקשות להצטייד בעצמן. סעודיה לדוגמה הינה היבואנית הגדולה בעולם כבר מספר שנים של תוצרת ביטחונית עם היקפי יבוא של כ- 4 מיליארד דולר ב- 2018 .
מבחינת סוג הלקוחות, בשנים האחרונות עולה הביקוש בקרב לקוחות לא שגרתיים לאמצעי הגנה וגם תקיפה אל נוכח האיומים. הלקוחות החדשים יחסית הם חברות כמו גז, נפט ומים המבקשות להגן על נכסיהן ביבשה ובים. כך גם חברות תקשורת ואפילו חלל המבקשות לרכוש טכנולוגיות ואמצעים מהתעשייה הביטחונית כדי להגן על
עצמן מנזק. שוק זה מוגדר ע"י החברות הביטחוניות כשוק ה- Security for Critical Infrastructure , וההערכות לגודלו של השוק נעות בין 60 ל- 100 מיליארד דולר בשנה, וזהו נתון המתעדכן באופן תדיר וככול שהאיום נעשה גבוה יותר.
כך קורה שמערכות הגנה אוויריות, כמו כיפת ברזל, "מוצר" אשר אפשר היה לעניין בו מדינות ומשרדי ביטחון לרכישה, הופך לרלוונטי לחברות קידוחי גז ונפט המבקשות להגן על אסדותיהן ומתקני יבשה שלהן באזורים תחת פוטנציאל איום.
הכותב, יקי ברנס, שותף וראש החטיבה לייעוץ אסטרטגי
